ביאור שטיינזלץ על עירובין ק׳

« ביאור שטיינזלץ על עירובין צ״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין ק״א ע״א »

1 מִשּׁוּם דְּהָוֵי דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר, וְכׇל דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר — אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ יָתֵר מִבֵּית סָאתַיִם.

2 שׇׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: שׇׁרְשֵׁי אִילָן הַבָּאִין מִלְּמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה לְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה, רַבָּה אָמַר: מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.

3 רַבָּה אָמַר: מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, דְּכׇל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה דְּאַרְעָא — אַרְעָא הִיא. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, דְּכֵיוָן דְּמִכֹּחַ אִיסּוּר קָאָתֵי — אֲסוּרִין.

4 דְּדָמוּ כִּמְשׁוּנִּיתָא, דְּסָלְקִין לְעֵילָּא — אֲסוּרִין. דְּנָחֲתִין לְתַתַּאי — שְׁרוּ. לִצְדָדִין — פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּה וְרַב שֵׁשֶׁת.

5 וְכֵן אַנִּיגְרָא, וְכֵן בְּקֶרֶן זָוִית.

6 הָהוּא דִּיקְלָא דַּהֲוָה לְאַבָּיֵי, וַהֲוָה סָלֵיק בְּאִיפּוּמָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף וּשְׁרָא לֵיהּ.

7 אָמַר רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא: דִּשְׁרָא לָךְ, כְּרַבָּה שְׁרָא לָךְ.

8 פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא אֲפִילּוּ לְרַב שֵׁשֶׁת בֵּיתָא כְּמַאן דִּמְלֵי דָּמֵי, וְלִישְׁתַּמֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג, קָא מַשְׁמַע לַן.

9 תְּנַן: שׇׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶם. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא הָדְרִי כָּיְפִי — פְּשִׁיטָא. אֶלָּא לָאו, אַף עַל גַּב דְּהָדְרִי כָּיְפִי!

10 לָא, לְעוֹלָם דְּלָא הָדָרִי כָּיְפִי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן אַף עַל גַּב דְּצִידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ.

11 תָּנוּ רַבָּנַן שׇׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁגְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ חָלָל תַּחְתֵּיהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ — הֲרֵי זֶה לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹלִין בְּאִילָן, וְאֵין נִתְלִין בְּאִילָן, וְאֵין נִשְׁעָנִין בְּאִילָן.

12 וְלֹא יַעֲלֶה בְּאִילָן מִבְּעוֹד יוֹם וְיֵשֵׁב שָׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אֶחָד אִילָן וְאֶחָד כׇּל הַבְּהֵמָה, אֲבָל בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה וְגָדֵר — מְטַפֵּס וְעוֹלֶה מְטַפֵּס וְיוֹרֵד, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה אַמָּה.

13 תָּנֵי חֲדָא: אִם עָלָה — מוּתָּר לֵירֵד, וְתָנֵי חֲדָא — אָסוּר לֵירֵד. לָא קַשְׁיָא: כָּאן — מִבְּעוֹד יוֹם, כָּאן — מִשֶּׁחָשֵׁיכָה.

14 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּשׁוֹגֵג, כָּאן — בְּמֵזִיד.

15 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּשׁוֹגֵג, וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: קָנְסִינַן. וּמָר סָבַר: לָא קָנְסִינַן.

16 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כְּתַנָּאֵי. הַנִּיתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּנִיתָּנִין מַתָּנָה אַחַת — יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אַחַת, מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע — יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.

17 מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אַחַת.

18 אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל ״בַּל תִּגְרַע״! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּ״בַל תּוֹסִיף״.

19 אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל תִּגְרַע״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.

20 וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁנָּתַתָּ — עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תּוֹסִיף״ וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדֶךָ. כְּשֶׁלֹּא נָתַתָּ — עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תִּגְרַע״ וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדֶךָ.

21 לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר הָתָם ״קוּם עֲשֵׂה״ עָדִיף, הָכִי נָמֵי יֵרֵד. לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר הָתָם ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ עָדִיף, הָכִי נָמֵי לֹא יֵרֵד.

22 דִּילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם ״קוּם עֲשֵׂה״ עָדִיף — אֶלָּא דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה. אֲבָל הָכָא דְּלָא עָבֵיד מִצְוָה, הָכִי נָמֵי לֹא יֵרֵד.

23 וְאִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ עָדִיף — אֶלָּא

24 דְּלָא קָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, אֲבָל הָכָא דְּקָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, הָכִי נָמֵי דְּיֵרֵד.

25 תָּנֵי חֲדָא: אֶחָד אִילָן לַח וְאֶחָד אִילָן יָבֵשׁ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּלַח, אֲבָל בְּיָבֵשׁ — מוּתָּר.

26 אָמַר רַב יְהוּדָה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּשֶׁגִּזְעוֹ מַחְלִיף, כָּאן — בְּשֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף.

27 גִּזְעוֹ מַחְלִיף יָבֵשׁ קָרֵית לֵיהּ! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

28 בִּימוֹת הַחַמָּה, הָא נָתְרִי פֵּירֵי! בִּדְלִיכָּא פֵּירֵי. וְהָא קָא נָתְרִי קִינְסֵי! בְּגִדּוּדָא.

29 אִינִי?! וְהָא רַב אִיקְּלַע לְאַפְסַטְיָא, וַאֲסַר בְּגִדּוּדָא! רַב בִּקְעָה מָצָא, וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.

30 אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

31 תָּנֵי חֲדָא: מוּתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אָסוּר. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּלַחִים, הָא — בִּיבֵשִׁים.

32 וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּלַחִים, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

33 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, הָא — דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ.

34 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא — דְּלֵית לֵיהּ עוּקְצֵי.

35 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי: הָא — דְּאִית לֵיהּ שְׁרָכָא, הָא — דְּלֵית לֵיהּ שְׁרָכָא.

36 וְהָאִידָּנָא דְּקַיְימָא לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ שְׁרֵי.

37 וְאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיָּכוֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

38 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא, מַאי קְרָאָה: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״.

39 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״ — זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״ — זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה.

40 אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל בָּנָיו זְכָרִים יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — לְדַעַת, כָּאן — שֶׁלֹּא לְדַעַת.

41 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת בַּעְלָהּ לִדְבַר מִצְוָה הוֹוִין לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן. דְּאִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּתִיב: ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים״, וְאִילּוּ נְבוֹנִים לָא אַשְׁכַּח.

42 וְאִילּוּ גַּבֵּי לֵאָה כְּתִיב: ״וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ״, וּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם״.

43 אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב:

44 ״אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה״, אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים — אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. ״עִצְּבוֹנֵךְ״, זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. ״וְהֵרוֹנֵךְ״, זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים״, כְּמַשְׁמָעוֹ.

45 ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. ״וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה. זוֹ הִיא מִדָּה טוֹבָה בַּנָּשִׁים.

46 כִּי קָאָמְרִינַן, דְּמַרְצְיָא אַרְצוֹיֵי קַמֵּיהּ.

47 הָנֵי שֶׁבַע הָוְויָן! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וּמְנוּדָּה מִכׇּל אָדָם, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין.

48 מַאי מְנוּדָּה מִכׇּל אָדָם? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דַּאֲסִיר לַהּ יִיחוּד, אִיהוּ נָמֵי אֲסִיר לֵיהּ יִיחוּד. אֶלָּא דַּאֲסִירָא לְבֵי תְרֵי.

49 בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית, וְיוֹשֶׁבֶת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כִּבְהֵמָה, וְנַעֲשֵׂית כַּר לְבַעְלָהּ.

50 וְאִידַּךְ? הָנֵי שֶׁבַח הוּא לָהּ.

51 דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״. ״מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת״ — זוֹ פְּרֵידָה, שֶׁכּוֹרַעַת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם. ״וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״ — זֶה תַּרְנְגוֹל, שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל.

52 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה, הָיִינוּ לְמֵידִין צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגָזֵל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה. דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל — שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל.

53 וּמַאי מְפַיֵּיס לַהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, הָכִי קָאָמַר לַהּ: זָבֵינְנָא לִיךְ זִיגָא דְּמָטוּ לִיךְ עַד כַּרְעָיךְ, לְבָתַר הָכִי אָמַר לַהּ: לִישְׁמַטְתֵּיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּ דְּהָהוּא תַּרְנְגוֹלָא אִי אִית לֵיהּ וְלָא זָבֵינְנָא לִיךְ.

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין ק׳

1 משום דהוי שהריהו דירה שתשמישה לאויר, כלומר שאינה בנויה לצורך מגורים אף כי יש בה מחיצות, וכלל הוא: כל דירה שתשמישה לאויר או לצל — אין מטלטלין בה אם שטחה יתר מבית סאתים, משום שאיננה מקום דירה גמור וחכמים עשאוה כדין קרפף שאינו רשות היחיד לכל ענין.

2 א נאמר שאם היו שרשיו של האילן גבוהין מן הארץ שלושה אין משתמשים בו. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה זו: שרשי אילן הבאין מן האילן מלמעלה מגובה שלשה טפחים וחוזרים ויורדים לתוך שלשה טפחים סמוך לארץ, מה דינם? רבה אמר: מותר להשתמש בהן, ורב ששת אמר: אסור להשתמש בהן.

3 ומסבירים את טעמיהם, רבה אמר: מותר להשתמש בהן — שכל פחות משלשה טפחים בסמיכות דארעא של הארץ — ארעא ארץ היא, ומותר להשתמש בו. רב ששת אמר: אסור להשתמש בהן, שכיון שמכח איסור קאתי באו — אסורין, שהרי החלק שממנו הם צומחים אסור, ולכן אף אלה צריכים להיות אסורים.

4 ומגבילים את המחלוקת: אותם שורשים דדמו כמשוניתא שדומים כצוקים שהם עולים ויורדים, ודאי שהשורשים העבים דסלקין לעילא העולים למעלה — אסורין לדברי הכל. אבל השורשים הקטנים יותר שטבעם הוא דנחתין לתתאי שיורדים למטה — שרו מותרים. וביחס ליוצאים לצדדין — הרי זו פלוגתא מחלוקת של רבה ורב ששת, שלרב ששת אסורים, ולרבה מותרים.

5 וכן נחלקו רבה ורב ששת באניגרא אילן היוצא מתוך תעלה ושורשיו גבוהים וחלק מהם נמוך ונסתר בין גדות התעלה, וכן אילן הצומח בקרן זוית בין שני קירות האם חלקו שבין הקירות ונמוך משלושה טפחים נדון כקרקע.

6 מסופר, ההוא דיקלא דהוה דקל אחד שהיה לאביי, והוה סליק באיפומא והיה עולה בארובת הגג. אתא לקמיה בא לפני רב יוסף לשאלו בענין זה ושרא ליה והתיר לו להשתמש אף בחלק הדקל שאינו גבוה יותר משלושה טפחים מעל לגג, כי חלקו התחתון נחשב כמצוי בקרקע.

7 אמר רב אחא בר תחליפא: דשרא מי שהתיר לך, כשיטת רבה שרא לך התיר לך הסבור שאם חלק מהאילן נמוך ואינו נראה למעלה משלושה טפחים אף שחלקו האחר גבוה מן הארץ למעלה משלושה טפחים הרי הוא כסמוך לארץ ומותר להשתמש בו.

8 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו ומה חידש רב אחא בר תחליפא? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר שבמקרה זה אפילו לדעת רב ששת הרי זה מותר כי ביתא כמאן דמלי דמי הבית כמי שהוא מלא נחשב וכאילו היה מלא באדמה וממילא מותר להשתמש בפחות משלשה טפחים סמוך לגג, קא משמע לן השמיע לנו רב אחא שרב ששת אוסר אף כאן.

9 תנן שנינו במשנתנו: שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים — לא ישב עליהם. היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, אי דלא הדרי כיפי אם תאמר שאין השורשים חוזרים ומתכופפים — פשיטא פשוט הוא שודאי הגבוה משלושה אילן הוא, אלא לאו האם לא מדובר כאן אף על גב דהדרי כיפי אף על פי שחוזרים ומתכופפים, משמע שאם חלקם גבוה מן הארץ, הרי הם אסורים לכל אורכם, וקשה לרבה!

10 ודוחים: לא, לעולם תפרש שלא הדרי כיפי חוזרים ומתכופפים, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו אף על גב אף על פי שצידו האחד של האילן שוה לארץ, בכל זאת כיון שבשאר צידיו השורשים גבוהים מן הארץ יותר משלושה טפחים, אסור לשבת אף על זה ששווה לארץ.

11 ב תנו רבנן שנו חכמים שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן על הארץ שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד של השורש שוה לארץ — הרי זה לא ישב עליהן, לפי הכלל שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן בידיו, ואף אין נשענין באילן בשבת.

12 וכן לא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו בשבת משום שעצם השימוש באילן ולא רק הטיפוס עליו אסור. אחד אילן לענין זה ואחד כל בהמה שאין עולים ואין נתלים עליה, אבל אין האיסור משום עצם טורח הטיפוס, שהרי בור שיח ומערה בין מלאים מים בין לא, וגדר — מטפס ועולה מטפס ויורד, אפילו הן עמוקים מאה אמה.

13 ומעירים: תני חדא שנויה ברייתא אחת: אם עלה על אילן — מותר לירד, ותני חדא ושנויה ברייתא אחת אסור לירד. את הסתירה הזו מתרצים: לא קשיא קשה כאן שהתירו לרדת — כשעלה מבעוד יום, כאן שאסרו לרדת — כשעלה משחשיכה.

14 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זו וזו משחשיכה, ולא קשיא קשה כאן שהתירו לרדת — שעלה בשוגג, וכאן שאסרו לרדת — כשעלה במזיד.

15 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זו וזו כשעלה בשוגג, והכא וכאן בשאלה אם קנסו שוגג אטו משום מזיד קמיפלגי נחלקו. מר חכם זה שאסר לרדת סבר: קנסינן קונסים אנו, ואף שעלה בשוגג אסרו לו לרדת משום קנס, שלא יבואו אחרים לעלות במזיד ולרדת. ומר וחכם זה שהתיר סבר: לא קנסינן קונסים אנו.

16 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: מחלוקת זו הריהי כתנאי כמחלוקת תנאים אחרת. יש קרבנות כגון בכור ומעשר שמזים את דמם על המזבח פעם אחת מתנה אחת, ויש קרבנות כגון עולה שמזים את דמם בארבע מתנות שתים שהן ארבע, ואם אירע שדם קרבנות הניתנין במתנה אחת שנתערבו בקרבנות אחרים שאף הם ניתנין במתנה אחת — ינתנו הדמים של התערובת במתנה אחת, וכן מתן ארבע שנתערבו במתן ארבע — ינתנו במתן ארבע.

17 אולם מה עושים אם נתערב דם קרבן שהוא במתן ארבע עם קרבן שהוא במתן אחת? ר' אליעזר אומר: ינתנו דמי התערובת במתן ארבע. ור' יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת ויועיל לו לכפרתו.

18 אמר לו ר' אליעזר אם נותן רק מתנה אחת הרי הוא עובר על "בל תגרע" שהרי לא היזה את דם העולה כראוי! אמר לו ר' יהושע: ולדבריך כשנותן ארבע מתנות הרי הוא עובר ב"בל תוסיף" לגבי דם הבכור.

19 אמר ר' אליעזר: לא אמרו איסור "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא בתערובת. אמר לו ר' יהושע: אף לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.

20 ועוד אמר ר' יהושע טעם לדבריו: כשנתת ארבע מתנות הרי עברת על "בל תוסיף" לגבי קרבן אחד, ועשית מעשה בידך בפועל לעבור על דברי תורה. ואילו כשלא נתת גם אם עברת על "בל תגרע" ולא עשית מעשה בידך. ואם חייבים לשנות מדברי תורה, מוטב שיהא זה בדרך של "שב ואל תעשה".

21 ורצה רב הונא בן רב יהושע לומר כי לדעת ר' אליעזר שאמר התם שם בקרבנות קום עשה עדיף אף כשיש שני נימוקים סותרים, הכא נמי כאן גם כן ירד מן האילן. שמוטב לו שיעבור פעם בפעולה של ירידה מן האילן ולא ישאר יושב ומשתמש בו כל השבת. לדעת ר' יהושע שאמר התם שם שב ואל תעשה עדיף — הכא נמי כאן גם כן לא ירד מן האילן.

22 ודוחים את ההשוואה: דילמא שמא לא היא, אינו כן, כי עד כאן לא שמענו שקאמר אמר ר' אליעזר התם שם קום עשה עדיף — אלא במקרה דקא עביד שהוא עושה מצוה בנתינת המתנות העודפות. אבל הכא כאן שבירידתו לא עביד עושה מצוה כלל, הכי נמי כך גם כן לא ירד.

23 ואי נמי ואו גם כן אפשר לדחות את ההשואה מצד אחר; עד כאן לא שמענו שקאמר אמר ר' יהושע התם שם שב ואל תעשה עדיף אלא

24 שלא קא עביד איסורא עושה איסור על ידי הימנעות מעשיה, אבל הכא דקא עביד איסורא כאן שהוא עושה איסור בכל רגע שהוא שוהה באילן, הכי נמי כך גם כן שירד ממנו.

25 תני חדא שנויה ברייתא אחת: אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור לעלות ולהשתמש בהם, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: במה דברים אמורים שאין עולים — באילן לח, אבל ביבש — מותר.

26 אמר רב יהודה: לא קשיא קשה; כאן שאסור — שגזעו מחליף. כאן — כשאין גזעו מחליף, שאילן שהוא יבש כעת ויוכל להתחדש משורשיו לאחר זמן מסויים, הוא האילן היבש שנאסר.

27 ותוהים: אילן שגזעו מחליף יבש קרית ליה אתה קורא לו, והרי אילן כזה אינו יבש כלל! אלא לא קשיא קשה, מדובר באילן יבש שאין גזעו מחליף, ואולם כאן שהתירו — הריהו בימות החמה, וכאן שאסרו — בימות הגשמים. שבימות החמה רואים הכל שאילן זה מת, אבל בימות הגשמים שיש אילנות רבים שעליהם נושרים אין יודעים איזהו אילן חי ואיזהו מת.

28 ומקשים: בימות החמה, הא נתרי פירי הרי נושרים פירות האילן שנשארו מהשנה שעברה כאשר הוא עולה עליו, ויש לאסור אף בו שמא יבוא להורות היתר לעצמו לתלוש אף בלח! ומשיבים: בדליכא פירי בשאין פירות, ומקשים: והא קא נתרי קינסי והרי נושרים ענפים דקים! ומשיבים: בגדודא בכעין עמוד באילן שנשרו ענפיו.

29 ומקשים: איני וכי כן הוא?! והא והרי רב איקלע הזדמן למקום אפסטיא, ואסר לטפס אף בגדודא! ומשיבים: באמת אין איסור בכך, אלא רב בקעה מצא כלומר מצא מקום שהיה פרוץ בעבירה, וגדר בה גדר, ולכן אסר להם אף דברים המותרים.

30 א אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא" משלי יט, ב שפעמים ההליכה עצמה — חטא היא, שהרי יש חשש שיתלוש עשבים תוך כדי הליכה.

31 ומעירים: תני חדא שנויה ברייתא אחת: מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: אסור. ומתרצים: לא קשיא קשה הא זו שאסור — בלחים, שהוא תולשם ממקום חיותם ואסור משום קצירה. הא זו שמותר — ביבשים, שכאילו כבר נתלשו ממקום חיותם ובהליכתו אינו אלא מסיתם ממקומם.

32 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זה וזה בלחים, ולא קשיא קשה כאן שהותר — בימות החמה, כאן שנאסר — בימות הגשמים, שאין היובש ניכר.

33 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זה וזה בימות החמה, ולא קשיא קשה אלא יש לחלק: הא זה שמותר — דסיים מסאניה שנעל נעליו הא זה שאסור — שלא סיים מסאניה נעל נעליו והעשבים נכנסים בין אצבעות רגליו ונתלשים.

34 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא דסיים מסאניה זה וזה מדובר כשנעל נעליו ולא קשיא קשה, הא זה שאסור — דאית ליה עוקצי כשיש לו לנעל עוקץ, קצה שיכולים העשבים להיאחז בו, והא זה — דלית ליה עוקצי שאין לו עוקץ.

35 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא דאית ליה עוקצי זה וזה שיש לו עוקץ הא זה שאסור — דאית ליה שרכא שהעשב, יש לו ענפים נשרכים על הארץ, הא זה שמותר — דלית ליה שרכא שאין לו ענפים נשרכים על הארץ.

36 ומסכמים: והאידנא דקיימא לן ועכשיו שמוחזק לנו להלכה כשיטת ר' שמעון שפסק כי דבר שאין מתכוון לעשותו ונעשה מעצמו מותר, הרי אף כאן מאחר שכוונתו רק ללכת שם ולא לתלוש עשבים בשבת, כולהו שרי כולם מותרים בכל האופנים הללו.

37 ב כיון שהוזכר פסק הלכה הנובע מפסוק זה מוסיפים מה שאמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה תשמיש, שנאמר "ואץ ברגלים חוטא". ומתפרש בלשון נקייה.

38 ואמר ר' יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוויין יהיו לו בנים שאינן מהוגנין כתוצאה מכך. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה מהו המקרא המרמז על כך — "גם בלא דעת נפש לא טוב" משלי יט, ב כלומר, אם הבעילה היתה שלא מדעת האשה, גם נפש הילד לא תהא טובה.

39 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך "גם בלא דעת נפש לא טוב" — זה הכופה אשתו לדבר מצוה. "ואץ ברגלים חוטא" — זה הבועל ושונה, ומצער בכך את אשתו.

40 על דבר זה תוהים: איני וכי כן הוא?! והרי אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! ומתרצים: לא קשיא קשה כאן שנתן רבא עצה זו — הרי זה כשהדבר הוא לדעת האשה ובהסכמתה, כאן שאין לעשות כן — שלא לדעת.

41 ג וכיון שדובר בעניני היחסים שבין איש ואשתו מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה — הווין יהיו לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. שאילו בדורו של משה כתיב נאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" דברים א, יג, וכתיב ונאמר אחר כך: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם" דברים א, טו. ואילו נבונים לא אשכח מצא, שאף שמצא חכמים וידועים, אבל לא נבונים שהם יותר מאשר חכמים.

42 ואילו לגבי לאה כתיב נאמר: "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני" בראשית ל, טז, ומה היה שכרה? שנולד לה יששכר, ועליו כתיב נאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" דברי הימים א יב, לג.

43 ושואלים: איני וכי כן הוא וכי נאה לאשה שתתבע את בעלה?! והאמר והרי אמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה בשל חטא עץ הדעת, דכתיב שנאמר: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך" בראשית ג, טז, ומפרש:

44 "אל האשה אמר הרבה ארבה" — אלו שני טפי דמים מיוחדים לאשה והיא מצטערת בהם אחת דם נדה ואחת דם בתולים, "עצבונך" — זה צער גידול בנים, "והרנך" — זה צער העיבור, "בעצב תלדי בנים" — כמשמעו שהוא צער הלידה,

45 "ואל אישך תשוקתך" — מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה למשל בשעה שיוצא לדרך, "והוא ימשל בך" — מלמד שהאשה תובעת בלב, ואינה מפרשת רצונה מתוך בושה, והאיש תובע בפה. ומעירים זוהי מדה טובה בנשים שהן תובעות בלב ולא בפה. הרי שאין ראוי לאשה שתתבע את בעלה!

46 ומשיבים: כי אמרינן כאשר אמרנו בזכות האשה התובעת את בעלה אין הכוונה שתאמר לו בפירוש בפה, אלא דמרציא ארצויי קמיה שתתרצה לפניו ויבין מדעתו מה כוונתה. דכיון שהובא המאמר בדבר עשר קללות של חוה דנים בו: וכי עשר הן?

47 הלוא הני הרי שבע בלבד הויין הן! כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר מה הן הנוספות; עטופה כאבל שחייבת האשה בכיסוי ראשה, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין שדרכה תמיד להיות בבית.

48 ושואלים: מאי מה פירוש מנודה מכל אדם? אילימא אם תאמר משום דאסיר שאסור לה ייחוד עם גברים, איהו נמי אסיר ליה הוא גם כן הגבר אסור לו ייחוד עם נשים, ואין זה מיוחד לאשה. אלא דאסירא לבי תרי שאסורה להנשא לשנים מה שאין כן הגבר שמותר בשתי נשים.

49 במתניתא תנא בברייתא שנינו מגדלת שער כלילית שד, ויושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר מצע לבעלה בשעת תשמיש, אלה שלוש הקללות הנוספות.

50 ואידך והחכם האחר שאינו מונה אלה בין הקללות מה סבור הוא? ומשיבים כי לדעתו הני שבח הוא דברים אלה שבחים הם לה ולא צער, אם משום צניעות ואם משום נוחות.

51 ולגבי ענין משתנת מים אמר ר' חייא: מאי דכתיב מהו שנאמר "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" איוב לה, יא ומפרשים: "מלפנו מבהמות" — כלומר לומדים אנו דברים טובים מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים, ולמדנו מכאן דרך צניעות. "ומעוף השמים יחכמנו" — זה תרנגול שמפייס את התרנגולת ואחר כך בועל.

52 וכעין זה אמר ר' יוחנן: אילמלא גם אם לא ניתנה תורה, בכל זאת היינו למידין צניעות מחתול שמכסה את צואתו, וגזל מנמלה שאינה לוקחת חיטה מנמלה אחרת, ועריות מיונה שבני הזוג נאמנים זה לזה. ומעירים: דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל,

53 ומאי ובמה מפייס אותה את התרנגולת? אמר רב יהודה אמר רב מתנועותיו לפני הבעילה נראה כאילו הכי קאמר כך אומר הוא לה לתרנגולת: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך אקנה לך מעיל שיגיע לך עד הרגלים, לבתר הכי לאחר הבעילה כך אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך תשמט כרבלתו של תרנגול זה אם יש לי כסף ולא אקנה לך אלא שאין בידו כסף לשם כך.

« ביאור שטיינזלץ על עירובין צ״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין ק״א ע״א »